או "אם אתם מחפשים רעיון חדש, ,תיקראו ספר ישן"
אני מזקנות השבט. ואני זוכרת איך זה היה פעם.
אחד הזיכרונות הכי מוקדמים שלי הוא כנראה בערך מגיל 4. גרנו בקצה רחוב ללא מוצא, והבניין שלנו עמד בחלקו הגבוה יותר של הרחוב. הייתי עומדת במרפסת, וצופה לעבר מורד הרחוב, לראות את אמא שלי חוזרת מהעבודה, הדמות שלה הולכת ומתקרבת, הולכת וגדלה עד שיכלה לשמוע אותי קוראת לה. אמא שלי עבדה במשרד ממשלתי, וכל יום בשעה 16:00 הייתי מצפה לשובה. אני לא בדיוק זוכרת מה היא עשתה אחר הצהריים - זה היה בליל של לעלות לשכנה לקפה, להכין ארוחת ערב, ללכת לגינה, לקחת אותי לשיעור פסנתר.
אמא שלי נחשבה עובדת מסורה, אני חושבת שאפילו מצטיינת. אף אחד לא טען שהיא "מתפטרת בשקט" בגלל שעשתה את העבודה שלה במסגרת השעות שהייתה בעבודה. כולם עשו בדיוק את זה. אחר הצהריים הם חזרו למשפחות שלהם, לעיסוקים שלהם. שישי ושבת היו מוקדשים לבילויים עם משפחה וחברים. אף אחד לא בדק דואר במוצאי שבת.
אני הספקתי לעבוד קצת ככה אי שם בתחילת שנות ה 90. להגיע לעבודה בשעה 9 בבוקר ולסיים בשעה 5. במסגרת שעות העבודה עשיתי הכי טוב שיכולתי, הגדלתי ראש, תרמתי, התקדמתי. כשהייתי בתפקיד ניהולי באחד מבתי המלון על חוף תל אביב, קרה מפעם לפעם שהתקשרו אליי כשלא הייתי בעבודה. אם הייתי בבית, הייתי עונה. אם לא - הם היו משאירים הודעה במשיבון, או פשוט מסתדרים.
הילדים שלי כבר גדלו עם אמא שעובדת לעתים כמעט 12 שעות ביום. כשלא הייתי בעבודה, היה לי טלפון נייד ואפשר היה להשיג אותי בכל עת. אחר כך גם המיילים הגיעו לנייד, והייתה ציפיה שאקרא מיילים גם כשאני לא במשרד. הווטסאפ כבר קיפל בתוכו דרישה (גם אם לא מדוברת) לזמינות בכל רגע.
"עולם העבודה החדש" הוא בעצם סוג של "עולם העבודה הישן". ההבדל הוא שלהורים שלי (שהם הסבים והסבתות של הדור שנכנס היום לשוק העבודה) לא הייתה הטכנולוגיה שמכניסה כל כך הרבה רעשים והפרעות לחיינו, בעוד שהחבר'ה הצעירים שמובילים את המהלך כיום נדרשים למשמעת עצמית על מנת שלא להיכנע לטכנולוגיה.
אני מברכת אותם על המהפכה שהם מובילים, ומודה לאל שהחיים שלנו ארוכים מספיק, והמהפכות מתרחשות בפרקי זמן קצרים מספיק, כדי שגם אני אוכל ליהנות מהחזרה לעולם שפוי יותר.
זה כמו לחזור 40 שנים אחורה בזמן, אבל עם טכנולוגיה שמאפשרת חיים נוחים יותר.
אני מתמסרת בשמחה למהפכה, ושמחה להציע ליווי לארגונים שרוצים להתאים את עצמם.
שלכם, בהתאמה,
דפנה אביטל
Comments