מדוע מנהלים בכירים נהיים טפשים?
כשהייתי בבית ספר יסודי, אחת לתקופה המורה הייתה נכנסת לכיתה ומספרת לנו שהמפקחת עומדת להגיע. כשהמפקחת אמורה הייתה להגיע התבקשנו להיות במיטבנו, להתנהג יפה ולהראות למפקחת איזה תלמידים חכמים וחרוצים אנחנו. התלמידים שנחשבו ל"בעייתיים" הורחקו מהכיתה לרגל הביקורים האלה – הוגלו לכיתות אחרות, או מונו לעוזרי המורים להתעמלות למשך שעה.
לא ידענו שהמפקחת מגיעה לבחון את המורה, לא את התלמידים...
לפני מספר שנים עבדתי בחברה גלובלית בת עשרות אלפי עובדים שהטמיעה מערכת לניהול משאבי אנוש. החברה החליטה להתחיל את ההטמעה במדינות קטנות, ורק בסוף הדרך להטמיע את המערכת במטות החברה בבריטניה וארה"ב.
אחרי שבע שנות עבודה, מאות שעות אדם ומיליוני דולרים הוחלט לסגור את הפרויקט שהוכתר ככישלון מסחרר. ניתן היה לחסוך הרבה כסף, יזע ואפילו דמעות וצלקות של עובדים שניסו להתמודד עם המערכת הבלתי אפשרית. הבעיה הייתה שתמיד "כשמפקחת" הייתה מגיעה, התלמידים התנהגו יפה.
דו"חות הסטטוס שהוצגו להנהלה הבכירה (בשיטת הרמזור: אדום – הפרויקט לא עומד ביעדים; צהוב – הפרויקט בסיכון; ירוק – הכל תקין) תמיד היו ירוקים מאחר והעובדים והמנהלים שהופקדו על ניהול הפרויקט רצו לייצר מצג שהם עושים את עבודתם. כאשר ניסו מנהלים מהשטח להעלות בעיות הם נתפסו כ "עושי צרות" שמפריעים למערכת, וכמו "התלמידים הבעייתיים" הושתקו או הוגלו. כאשר התגלו בעיות (שכר שולם לעובדים שכבר עזבו, שכר שולם פעמיים או לא שולם בכלל), הם הוצגו למנהלים הבכירים כתוצאה של חוסר היכולת במדינות ההטמעה הקטנות (נו, מה הם כבר מבינים בבולגריה? מה אתם מצפים ממצרים? וכו'). וכך, הגענו למצב שהפעם הראשונה שמנהלת משאבי אנוש הבכירה ביותר בארגון למדה על בעיות המערכת הייתה כאשר היא עצמה נדרשה להקליד את דרישת הגיוס הראשונה.
המנהלים והעובדים שהתמודדו עם המערכת הבלתי אפשרית במהלך השנים לא הצליחו להבין 'איך מנהלת בכירה כל כך יכולה להיות אטומה או טיפשה כל כך'? 'מה היא לא רואה'? התשובה – את מה שלא הראו לה, וגם את מה שהיא בחרה לא לראות.
זרימת המידע כלפי מעלה בארגונים מתנהלת קצת כמו טלפון שבור, עם דפוס מאוד ברור. המנהלים הזוטרים תמיד ינסו לצייר תמונת מצב תפקודית; המנהלים הבכירים שרואים את תמונת העולם דרך "חרכי" האקסל או דרך חוק ה 'לא יותר מ 3 עד 5 שורות מתמצתות' במצגת פאוור פוינט לרוב אינם טורחים לברר את הפרטים. ומי שמניפים דגלים אדומים (ולפעמים אפילו שחורים) נחשבים לעושי צרות שמפריעים לעבודה ולעתים קרובות מוצאים את עצמם מחוץ לארגון. כך, לומדים המנהלים הזוטרים האחרים שעדיף להעביר מסרים חיוביים עטופים בנייר צלופן מבריק, לחרוק שיניים ולהתמודד עם מה שיש.
והנה סגרנו מעגל. מעגל קסמים שמשאיר את המנהלים הבכירים בטפשת.
אז, מה עושים?
מה אתם כמנהלים זוטרים יכולים לעשות?
מה אתם, המנהלים הבכירים, יכולים לעשות?
שלכם,
"מסדרת הארונות והמגירות" בראש,
דפנה אביטל
